יום רביעי, 19 בדצמבר 2018

ארגון עדאלה ישלם הוצאות משפט בעתירתו נגד איילת שקד

בהתאם לתקנות החדשות שאישרה שרת המשפטים, יהיה ניתן להטיל ערובה להוצאות בגין תביעות סרק שמגישים עובדים פלסטינאיים, העתירה נגד חוקיות התקנות נדחתה

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

·       העליון אישר ריבית גבוהה מחוק אשראי הוגן

·       תביעות ייצוגיות וקצת על הוצאה לפועל

·       President Isaac Herzog met with the Prime Minister...

·       תביעה ייצוגית ואכיפה אזרחית

·    צו מניעה נגד מכירת מוט היגוי (סטיק) ממטוס 129מתקיפ...

·    מיכאל פן למעצר בית, לא יוסגר בינתיים לארה"ב תיווך ...

·    שדדו את כספם של מתלוננים אשר באו לרכוש מהם מטבעות ...

ביום 2.8.2016 פורסמו ברשומות תקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) (תיקון), התשע"ו-2016, במסגרתן נתקנה תקנה 116א (בשל טעות סופר נכתב ברשומות תקנה 117א). התקנה, שכותרתה 'ערובה לתשלום הוצאות', מורה כדלקמן:

 

"(א) שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

 

 (ב) היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט-1969, יורה שופט בית הדין או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה או אם ראה שופט בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שירשמו.

 

 (ג) הורה שופט בית הדין או הרשם על הפקדת ערובה ולא הופקדה ערובה בתוך המועד שנקבע, תימחק התובענה, זולת אם הורשה התובע להפסיקה".

דברי ההסבר לתקנה מבארים את התכלית העומדת ביסודה:

 

"על פי המצב הקיים היום אין הוראה בתקנות בית הדין לעבודה המתייחסת לאפשרות להטיל ערובה על תובע להבטחת הוצאותיו של נתבע. הטלת חובה על תובע להפקיד ערובה כתנאי לקבלת כתב תביעתו או בשלב מאוחר יותר, נועדה במקרים המתאימים להבטיח כי אם התובע ייכשל בתביעתו ובית המשפט יטיל עליו הוצאות לטובת הנתבע הוא אכן ישלם זאת. בנוגע לתביעות המוגשות על ידי מי שאינם תושבי ישראל גובר הצורך להבטיח כי נתבעים יוכלו להיפרע מתובעים שאינם תושבי ישראל, שעל דרך הכלל אין להם נכסים בישראל ועשוי להיות קושי לאתרם ולאכוף כלפיהם את פסק הדין, ככל שהתובעים לא יזכו בתביעתם וייפסקו הוצאות לזכות הנתבעים. אמנם הטלת ערובה כאמור עלולה לפגוע בזכות הגישה לערכאות ככל שאינה מידתית ושאינה לתכלית ראויה, עם זאת, נוכח השונות בין אזרחי ישראל ותושביה לבין נתינים זרים, יש הצדקה לקביעת הסדר מחמיר יותר לגבי האחרונים. בתי הדין לעבודה עושים כבר היום שימוש בסמכות להטלת ערובה, לפי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 הקובעת כי 'בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע'. השימוש בהטלת ערובה לפי תקנות סד"א בבתי הדין נעשה בעיקר כאשר התובע הוא תושב חוץ או תושב האזור או כאשר התובע אינו מציין את מענו בתביעתו, ואולם בפסיקה נקבע כי הפעלת הסמכות תיעשה במתינות, תוך הבאה בחשבון של ייחוד משפט העבודה בהפעלתה [...] כמו כן נקבעו בפסיקה אמות מידה להטלת ערובה למי שאינו תושב ישראלי, ובפרט בנוגע לתושבי הרשות הפלסטינאית שרבים מהם עובדים בישראל [...].

 

יצוין כי התיקון המוצע מחייב אומנם כברירת מחדל לקבוע ערובה לבקשת תובע מקום שמדובר בתובע שאינו תושב ישראל. ואולם, לצד החובה ההסדר המוצע כולל מספר רכיבים כלהלן: ראשית, הטלת ערובה אינה נעשית באופן אוטומטי אלא לבקשתו של נתבע בלבד. באופן זה, מוטל על הנתבע לעשות מעשה אקטיבי על מנת לחייב את התובע, וכן בית הדין מחויב לקיים הליך שיפוטי לפני הטלת ערובה (זאת, להבדיל מהליך אוטומטי שאינו מצריך הליך שיפוטי וחוסם את התובע עוד בשלב הגשת התביעה אצל מזכירות בית הדין).שנית, על מנת להיפטר מהפקדת ערובה, על התובע להביא 'ראשית ראיה' להוכחת התביעה, וזאת באמצעות אסמכתאות המוכיחות את התביעה, בין היתר אודות קיומם של יחסי עבודה בין התובע לנתבע בתקופה המנויה בכתב התביעה ובנוסף לכך שיש יסוד לכך שהנתבע לא שילם את שכרו של התובע כפי שהתחייב, או לא קיים חבות אחרת שלו. בנוסף על כך, יכול התובע להיפטר מהפקדת ערובה על ידי כך שיראה לבית המשפט כי ניתן יהיה להיפרע ממנו אם התביעה תידחה, בין באמצעות נכסים הקיימים בישראל ובין באמצעות הצגת ראיות המעידות על איתנות כלכלית ויכולת גבייה. שלישית, לבית הדין שיקול דעת שלא להטיל ערובה 'מטעמים מיוחדים שירשמו', כגון במקרים בהם מתרשם בית המשפט כי בנסיבות העניין אין זה מן הצדק ומן ההגינות להטיל על התובע הפקדת ערובה. במסגרת זו, יוכל בית הדין לשקול את אופי הזכות הנתבעת והאם היותה זכות קוגנטית של העובד, את החלופות האפשריות לערובה, וכן את נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה, וזאת בהסתמך על הפסיקה אשר התוותה את שיקול הדעת עד כה" (ההדגשות במקור – נ' ס').

 

להשלמת התמונה, ביום 30.11.2015, כ-8 חודשים לפני פרסום התקנה, הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק בתי המשפט (תיקון – תובענת תושב אזור עימות), התשע"ו-2016 – הצעת חוק פרטית במסגרתה הוצע לקבוע חובה להפקדת ערובה על-ידי תושבי אזור עימות המגישים תביעות בבתי המשפט בישראל, ובכך להביא לצמצום משמעותי של תביעות סרק המוגשות על-ידי תובעים שיש קושי להיפרע מהם כאשר מושתות עליהם הוצאות משפט. הצעת החוק ירדה בסופו של דבר מסדר היום, בין היתר על רקע התנגדותם של הגורמים המקצועיים במשרד המשפטים.

התקנה פורסמה, כאמור, ביום 2.8.2016, ונכנסה לתוקף ביום 2.9.2016.

ביום 8.9.2016 הוגשה העתירה שלפנינו. במסגרת העתירה ביקשו העותרות האגודה לזכויות האזרח בישראל, קו לעובד וארגון עדאלה - להורות על ביטולה של התקנה – הן מחמת שהותקנה בחוסר סמכות, הן בשל היותה בלתי-חוקתית; בד בבד הגישו העותרות בקשה למתן צו ביניים, במסגרתה ביקשו להורות על השעיית פועלה של התקנה, עד להכרעה בעתירה.

ביום 10.10.2016 הגישה המדינה את תגובתה לבקשה למתן צו ביניים, וטענה כי דינה להידחות: הן על הסף – מחמת השיהוי בהגשתה, בשים לב לכך שהוגשה לאחר כניסתה של התקנה לתוקף; הן לגופה – בשים לב לשיקולי מאזן הנוחות ולסיכוייה הלא גבוהים של העתירה להתקבל. ביום 13.10.2016 נדחתה הבקשה למתן צו ביניים, והדיון בעתירה הועבר למותב תלתא.

ביום 8.5.2017 התקיים דיון ראשון בעתירה, ונשמעו טענות הצדדים מזה ומזה. לאחר הדיון הוחלט כדלקמן:

"בטרם נכריע באשר להמשך הטיפול ראינו לנכון לבקש משני הצדדים נתונים אמפיריים מפורטים באשר לתוצאותיה של התקנה עד הנה. נטייתנו היא  בלא שניטע מסמרות לפי שעה  לומר כי ההתמקדות צריכה להיות לא בשאלת הסמכות, שעל פני הדברים אפשר ליתן לה עיגון, אלא בשאלת הגישה לבית הדין. אכן, אנו יוצאים מן ההנחה כי בתי הדין, המנחים עצמם לפי התקנה גם כרוחה, קרי, איזון אל מול נתבעים אך חלילה לא נעילת הדלת בפני תובע לגיטימי שאין ידו משגת, מוצאים פתרונות ראויים בכל מקרה לנסיבותיו. עם זאת חשוב לנו לראות נתונים בפועל [...] לא יאוחר מסוף יוני 2017  ללא הארכות  יגישו הצדדים נתונים מלאים ככל שיוכלו להשיג על השימוש בתקנה על כל רכיביה ותוצאותיו בבתי הדין. לאחר מכן נחליט באשר להמשך הטיפול".

ביום 23.7.2017 הגישה המדינה הודעת עדכון, במסגרתה הציגה פילוח של החלטות בתי הדין לעבודה שעניינן בהטלת ערובה, תוך השוואה בין שתי תקופות – זו שקדמה לכניסת התקנה לתוקף, וזו שלאחריה. לטענת המדינה, בדיקת הנתונים האמפיריים מלמדת, כי "יישום התקנה בפועל אינו מבטא מגמה של 'נעילת דלת' בפני תובע לגיטימי  כלשון החלטת בית המשפט הנכבד ואף רחוק מכך" (סעיף 11 להודעה). ביום 24.7.2017 הגישו העותרות הודעה מטעמן, במסגרתה הציגו נתונים המלמדים לטענתן על עלייה משמעותית בשיעור המקרים שבהם חויבו תובעים בהפקדת ערובה, כתנאי לבירור תביעתם. ביום 25.7.2017 נקבע כי התיק יקבע לדיון המשך.

ביום 11.9.2017 התקיים דיון שני בעתירה, שלאחריו הוחלט כדלקמן:

 

"1.       בדיון מיום 8.5.2017 ביקשנו משני הצדדים 'נתונים אמפיריים מפורטים באשר לתוצאותיה של התקנה עד הנה'.

 

2.         בהודעות מעדכנות מטעם המשיבים (מיום 23.7.2017) ומטעם העותרות (מיום 24.7.2017) קיבלנו מהצדדים נתונים שונים, המבוססים על בקשות להטלת ערובה ועל החלטות של בתי הדין האזוריים לעבודה, לגבי בקשות להטלת ערובה, בתקופות שונות  כאלה שקדמו לכניסת התקנה לתוקפה וכאלה שניתנו לאחר מכן.

 

            יצויין כי הצדדים בחרו להתייחס ל"תקופות בדיקה" שונות: בעוד שהעותרות התייחסו לתקופה בת תשעה חודשים שלפני ולאחר כניסת התקנה לתוקף; התייחסו המשיבים לתקופה מוקדמת  שבין 2.9.2015 לבין 1.6.2016  ולתקופה מאוחרת  שבין 2.9.2016 לבין 14.5.2017.

 

3.         בפתח הדיון לפנינו העלו העותרות טענות שונות באשר לאי-דיוקים שנפלו במסד הנתונים שהוצג על ידי המשיבים ובמסקנות שהוסקו מנתונים אלו. בא כוח המשיבים הסביר את הדרך שננקטה על ידי המשיבים בבדיקת הבקשות וההחלטות של בתי הדין האזוריים לעבודה בתקופות הרלבנטיות והביע נכונות לבחון את הערות העותרות ולתקן ככל שהדבר יידרש  את הטעון תיקון.

 

4.         בהמשך הדיון ביקשנו לברר אם יש בידי המשיבים נתונים אמפיריים באשר להיקף התופעה של 'תביעות סרק' שהוגשו כביכול בבתי הדין האזוריים לעבודה על ידי תובעים שאינם תושבי ישראל ושאינם אזרחים של אחת המדינות שהינן צד לאמנה הרלבנטית, שהיו לנגד עיני שרת המשפטים ושר הכלכלה והתעשייה, ושהובילו להתקנת תקנה 117א (מעבר לפניות של מעסיקים ישראלים שהינם חקלאים מבקעת הירדן בדבר "גל תביעות" שהוגשו נגדם על ידי עובדים פלסטיניים שהועסקו על ידם, שהובילו להנחתה על שולחן הכנסת של הצעת החוק הפרטית [הצעת חוק בתי המשפט (תיקון  תובענת תושב אזור עימות), התשע"ו-2016]).

 

5.         המשיבים יגישו עד יום 12.11.2017 הודעה מעדכנת בה יפרטו את תוצאות הבדיקות שערכו באשר לטענות שהושמעו על ידי באי כוח העותרות בהתייחס לנתונים שהוגשו על ידם בהודעה המעדכנת מיום 23.7.2017, ובמידת הצורך יתקנו את מסד הנתונים שאותו הגישו. ההודעה דנן תכלול התייחסות אף לגבי הנתונים האמפיריים שהיו ברשות מתקין התקנות ערב התקנת תקנה 117א באשר להיקף התופעה של 'תביעות סרק' שהוגשו כביכול בבתי הדין האזורים לעבודה על ידי תובעים שאינם תושבי ישראל ושאינם אזרחים של אחת המדינות שהינן צד לאמנה. בין השאר ההודעה תתייחס לנתונים בדבר המקרים שבהם נפסקו הוצאות לחובת התובעים ואלה לא נגבו, לרבות תוך התייחסות לשאלה אם הוטל או שלא הוטל במקרים אלה ערבון. העותרות תהיינה רשאיות להגיש תגובה להודעה מעדכנת זו עד ליום 26.11.2017.

 

6.         עם קבלת ההודעה המעדכנת והתגובה לה, נחליט בעניין המשך הטיפול בעתירה.

 

7.         הבהרנו לצדדים כי ברצוננו לקיים דיון המשך בעתירה במהלך חודש דצמבר 2017, ושלפיכך יהיה עליהם לעמוד בסד הזמנים שנקבע לצורך הגשת ההודעה המעדכנת והתגובה לה".

 

ביום 4.12.2017 הגישה המדינה הודעה מעדכנת. בהודעתה ציינה, כי לאחר שיג ושיח עם העותרות נבחנו הנתונים מחדש, בשים לב להערותיהן. גם לאחר הבחינה המחודשת שבה המדינה וטענה, כי ישום התקנה בפועל אינו מקים חשש ל'נעילת דלתות' לפני תובעים לגיטימיים. כמו כן התייחסה המדינה לנתונים בדבר תביעות סרק שעמדו לנגד עיניה של שרת המשפטים ערב התקנת התקנה, וטענה כי על שולחנה של השרה הצטברו תלונות שונות, מהן עלה החשש לתופעה של הגשת תביעות סרק בבתי הדין לעבודה על-ידי תובעים שאינם תושבי ישראל. זאת, על רקע המצב המשפטי המאפשר הגשת תביעות בסכומים ניכרים לבית הדין לעבודה ללא תשלום אגרה, או לחלופין בתשלום אגרה נמוכה מאד. לאחר בחינה של הנתונים, ולאחר שנשקלה גם האפשרות להעלות את שיעור האגרה בבתי הדין לעבודה, באה שרת המשפטים לכלל מסקנה כי הדרך הנכונה להתמודד עם התופעה היא באמצעות התקנת התקנה.

ביום 27.12.2017 התקיים דיון שלישי בעתירה. בדיון זה שבו ונדונו שאלת ישומה של התקנה בפועל מאז כניסתה לתוקף, ושאלת הנתונים העובדתיים שהובילו להתקנת התקנה. סוגיה נוספת שהתעוררה לראשונה במסגרת דיון זה, עניינה בשאלה האם קוימה כדבעי חובת ההיוועצות עם הציבור, בכלל זה גופים מעוניינים רלבנטיים (כגון ארגוני עובדים). מספר ימים לאחר מכן, ביום 3.1.2018, הוצא צו על-תנאי. ביום 22.3.2018 הגישה המדינה תשובה לצו על-תנאי, ביום 7.5.2018 הגישו העותרות עיקרי טיעון מטעמן וביום 10.5.2018 התקיים דיון רביעי בעתירה. עד כאן, בתמצית, השתלשלות הדיון בעתירה.

לטענת העותרות, התקנה נתקנה בחוסר סמכות, ומשכך אחת דינה – להתבטל. סעיף 43(ב) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק בית הדין לעבודה), שמכוחו הותקנה התקנה דנן, מסמיך את שרת המשפטים להתקין תקנות שעניינן תשלומים טכניים, כגון אגרות, הוצאות משפט, תשלום עבור רישום פרוטוקול הדיון וכיוצא באלו תשלומים. ברם, הוא איננו מסמיך את שרת המשפטים להתקין תקנות בעניין הפקדת ערובה, ולא בכדי. לטענת העותרות, חיוב תובע בהפקדת ערובה הוא עניין מהותי במערכת המשפט בכלל, ובבתי הדין לעבודה בפרט, בשל העובדה שנודעת לו השפעה על היקפה של זכות הגישה לערכאות. בהתאם לכלל ההסדרים הראשוניים, פגיעה בזכות זו או הגבלתה יכול שתֵעשה אך ורק מכוח הסמכה מפורשת בחוק.הסמכה כאמור לא ניתנה לשרת המשפטים, ודין התקנה אפוא להתבטל.

זאת ועוד; אפילו היתה לשרת המשפטים סמכות להתקנת התקנה, הרי שדינה להתבטל בהיותה בלתי-חוקתית. לטענת העותרות, התקנה פוגעת בזכות הגישה לערכאות של עובדים שאינם תושבי ישראל, אשר חלקם הארי אינו יכול לעמוד בנטל הכלכלי הכבד של הפקדת ערובה. כמו כן, התקנה פוגעת בזכות לשוויון, נוכח העובדה שהיא מפלה לרעה עובדים שאינם תושבי ישראל. תכליתה של התקנה אינה ראויה, הן בשל העובדה שהיא מבוססת על שיקול זר, פוליטי, של מניעת הגשת תביעות לגיטימיות מצד עובדים פלסטיניים, הן בשל העובדה שהיא שוללת את שיקול הדעת השיפוטי בשאלת הצורך בהטלת ערובה, תוך פגיעה בעקרון הפרדת הרשויות. פגיעתה של התקנה בזכויות חוקתיות, כאמור, חריפה ובלתי-מידתית: ראשית, אין קשר רציונלי בין התקנה לבין האמצעי שאותו היא מבקשת להשיג, נוכח העובדה שהותקנה ללא בחינה רצינית של התשתית העובדתית הרלבנטית, ומבלי שהוכח כי אכן ישנה תופעה של הגשת 'תביעות סרק' על-ידי תובעים שאינם תושבי ישראל. שנית, במסגרת הליך התקנת התקנה לא נבחנו אמצעים שפגיעתם פחותה, כאלו שאינם שוללים מבית המשפט את שיקול הדעת לבחון כל מקרה לגופו.שלישית, תועלתה של התקנה נופלת מן הנזק הגורף והבלתי-הפיך שהיא גורמת למאות אלפי עובדים שאינם תושבי ישראל. לטענת העותרות, הנתונים הסטטיסטיים באשר ליישום התקנה שהוגשו על-ידי הצדדים במסגרת הדיון בעתירה מצביעים על עלייה משמעותית מאד בשיעור התיקים בהן הוטלה ערובה על תובעים שאינם תושבי ישראל, ומוכיחים את טענתן בדבר פגיעה בלתי-מידתית בזכויות החוקתיות לשוויון ולגישה לערכאות.

בנוסף טוענות העותרות, כי העדרה של תשתית עובדתית-אמפירית להתקנת התקנה מהווה פגם בהליך התקנתה. אף שנתבקשה לעשות כן, לא הצליחה המדינה להצביע ולוּ על מקרה אחד שבו הושתו הוצאות על עובד שאינו תושב ישראל, והנתבע לא הצליח לגבות את הוצאותיו. כל שהונח על שולחנה של השרה בעניין זה היה רשימה נקודתית ומצומצמת של תלונות מצד חקלאים בבקעת הירדן שהעסיקו עובדים פלסטיניים במשקיהם. הא ותו לא. יתר על כן, כפי שעולה מתגובות המשיבים, אותם מעסיקים לא הצביעו ולו על מקרה אחד שבו לא עלה בידם להיפרע ממועסק-תובע בגין הוצאות שהוטלו עליו. זאת ועוד, בשום שלב של הליך התקנת התקנה לא נערכה התייעצות עם ארגוני עובדים המייצגים גם עובדים שאינם אזרחי ישראל במטרה לקבל את עמדתם בסוגיה, אף שבנסיבות העניין היה מתבקש לעשות כן. לטענת העותרות, בהתאם להלכה שנפסקה בבג"ץ 10042/16 קוונטינסקי נ' כנסת ישראל (6.8.2017) (להלן: עניין קוונטינסקי), דבר חקיקה – לא כל שכן חקיקת משנה – צריך שיתבסס על תשתית עובדתית סדורה וברורה. לא כך הם פני הדברים בענייננו, וגם מטעם זה יש להורות על ביטול התקנה.

עמדת המדינה היא כי דין העתירה להידחות. הוראת סעיף 43(ב)(4) לחוק בית הדין לעבודה מסמיכה את שר המשפטים להתקין תקנות בדבר הוצאות משפט; סמכות זו כוללת בתוכה גם את הסמכות להתקין תקנות בעניין הטלת ערובה, שנועדה להבטיח את תשלום הוצאותיו המשפטיות של הנתבע. אשר לטענה כי חיוב בהפקדת ערובה הוא עניין להסדר ראשוני נטען, כי אף שהתקנה טומנת בחובה פגיעה מסוימת בזכות הגישה לערכאות, הרי שהיא איננה עולה כדי הסדר מקיף וגורף הקובע מדיניות כללית, כזה שיש לעגנו בהסדר ראשוני.

אשר לטענה בדבר אי-חוקתיות התקנה נטען, כי לא כל פגיעה בזכות הגישה לערכאות היא בלתי-חוקתית, ויש לאזנה אל מול ערכים ואינטרסים נוספים. בנדון דידן, התקנה משקפת איזון חוקתי בין זכות הגישה לערכאות של התובע לבין זכות הקניין של הנתבע, קרי – זכותו להיפרע מהתובע בגין הוצאותיו המשפטיות, אם וכאשר נדחתה התביעה. הדברים נכונים ביתר שאת מקום שבו התובע אינו תושב ישראל, שאז על דרך הכלל הקושי להיפרע הימנו רב יותר. תכליתה של התקנה אפוא למנוע מצב דברים שבו נתבע אשר נאלץ לנהל הליך משפטי, על ההוצאות הרבות הכרוכות בכך, זוכה בדין, אך יוצא וידיו על ראשו. המנגנון הקבוע בתקנה מגשים תכלית זו, ועושה כן באופן מידתי, שקול ומאוזן. כך, הטלת ערובה אינה נעשית באופן אוטומטי, אלא מחייבת הגשת בקשת מתאימה מצדו של הנתבע, הדורשת בירור שיפוטי. מרחב שיקול הדעת הנתון לבית המשפט בגדרי בירור זה הוא רחב ביותר, ובידו לפטור את התובע מהפקדת ערובה בהתקיים אחת משלוש חלופות: אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו; אם הראה התובע כי ניתן יהיה להיפרע הימנו אם תידחה תביעתו; או אם ראה בית המשפט לעשות כן מטעמים מיוחדים שיירשמו. יתר על כן, גם כאשר מורה בית המשפט על הפקדת ערובה אין זה 'סוף פסוק', ובידו של התובע להשיג על ההחלטה לפני בית הדין הארצי לעבודה.

אשר לטענה בדבר פגיעה בשוויון טוענת המדינה, כי התקנה מבוססת על הבחנה רלבנטית בין תובעים שהם תושבי ישראל לבין תובעים שאינם תושבי ישראל, שעל דרך הכלל אין להם נכסים בישראל ועשוי להיות קושי לאתרם ולגבות מהם את תשלום ההוצאות. הבחנה זו איננה חידוש של התקנה, והיא נהוגה ומקובלת בפסיקת בתי המשפט האזרחיים ובתי הדין לעבודה.

עוד טוענת המדינה, כי בחינת ישום התקנה בפועל מאז נכנסה לתוקפה ביום 2.9.2016, תומכת במסקנה כי חששותיהן של העותרות ל'נעילת דלת' בפני תובעים לגיטימיים אין להם על מה לסמוך. עיון בהחלטות השונות שניתנו עד כה על-ידי בתי הדין לעבודה מלמד, כי התקנה אכן הובילה לעלייה מסויימת במקרים שבהם נעשה שימוש בכלי של הטלת ערובה – כפי שהיה מצופה – אלא ששימוש זה נעשה באופן מדוד, מתון, מידתי וסביר, המעיד על הזהירות הננקטת מצד בתי הדין לעבודה בעשותם שימוש בכלי זה, ועל מרחב שיקול הדעת הנתון להם.

בהתייחס לטענה כי נפל פגם בהליך התקנת התקנה בשל העובדה שהתשתית העובדתית לא נבחנה לאשורה טוענת המדינה, כי נתונים עובדתיים שהונחו על שולחנה של שרת המשפטים הצביעו על קיומה של תופעה שבמסגרתה תובעים שאינם תושבי ישראל מנצלים את שיעור האגרה הנמוך בבתי הדין לעבודה על מנת להגיש תביעות סרק, ביודעם כי גם אם תידחה תביעתם ויוטלו עליהם הוצאות משפט, לא ניתן יהיה, מבחינה מעשית, להיפרע מהם. נתונים אלו עסקו בעיקרם במקרים שבהם נאלצו נתבעים לסיים את ההליך בפשרה, מתוך הבנה שתוצאה זו משתלמת עבורם יותר מבחינה כלכלית, מאשר ניהול הליך משפטי. ממילא אין לתמוה על כך שלא הוצגו מקרים רבים שבהם הושתו הוצאות על תובע שתביעתו נדחתה, אך הנתבע לא הצליח להיפרע ממנו. כמו כן מציינת המדינה, כי עניינה של התקנה בשאלת מדיניות, המצויה בגדרי שיקול דעתו הרחב של מחוקק המשנה, ובנסיבות אלו די בתשתית העובדתית שנפרשה לפני שרת המשפטים. מכל מקום, הקושי הכרוך בגביית הוצאות משפט ממי שאינו תושב ישראל, ועל אחת כמה וכמה מתושבי הרשות הפלסטינית, הוא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה; קושי זה הוכר בפסיקה לאורך השנים, והיה שריר גם מבלעדי התשתית העובדתית הקונקרטית שהונחה לפני שרת המשפטים במסגרת הליך התקנת התקנה. בשולי הדברים התייחסה המדינה לטענה שלפיה נפל פגם בהליך התקנת התקנה, מחמת אי-התייעצות עם גורמים רלבנטיים. אשר לחובת ההתייעצות עם שר הכלכלה והתעשייה נטען, כי זו קוימה כדבעי, כנדרש בחוק. אשר לסוגיית ההתייעצות עם גופים מעוניינים שלא מכוח חוק נטען, כי אף שהתייעצות מעין זו היא ראויה ומבורכת, הרי שאין בהעדרה כדי להצדיק את התערבותו של בית המשפט בתקנה, לא כל שכן את ביטולה.  

כשנתיים חלפו מאז נכנסה התקנה לתוקפה והוגשה העתירה שלפנינו. דרך ארוכה עברנו: ארבעה דיונים; שלושה הרכבים שונים; שתי טבלאות עמוסות נתונים אמפיריים מזה ומזה; וצו על-תנאי אחד; עתה יש להכריע. לאחר עיון בטענות הצדדים, אלו שבכתב ואלו שבעל-פה, בא בית המשפט העליון לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות.

כפי שהובהר כבר בשלב מוקדם יחסית של ההליך, לאחר הדיון הראשון בעתירה,"ההתמקדות צריכה להיות לא בשאלת הסמכות, שעל פני הדברים אפשר ליתן לה עיגון, אלא בשאלת הגישה לבית הדין" (החלטת ההרכב מיום 8.5.2017). סעיף 43(ב)(4) לחוק בית הדין לעבודה מסמיך את שרת המשפטים להתקין תקנות בעניין הטלת הוצאות משפט. כפי טענת המדינה, סמכות זו טומנת בחובה, מיניה וביה, גם את הסמכות להתקין תקנות בעניין הטלת ערובה, שתכליתה להבטיח את תשלום הוצאותיו של הנתבע. כידוע, "אין הכרח כי תהא הרשאה מפורשת לכל פעולה של הרשות המינהלית. כדי שהפעולה תוכתר כחוקית, די בכך שפרשנותו התכליתית של החוק תצביע על קיומה של סמכות" (בג"ץ 4790/14 יהדות התורה נ' השר לשירותי דת, פסקה 20 (19.10.2014)). כמו כן, אין בידי לקבל את הטענה לפיה חל בענייננו כלל ההסדרים הראשוניים. התקנה אינה מחדשת דבר באשר לעצם האפשרות להטיל ערובה על תובע; כלי זה משמש תדיר את בתי הדין לעבודה זה מכבר, בהתאם לסמכות הנתונה להם מכוח סעיף 27(א) לחוק (הסעיף עוסק אמנם ברשמים, אך נכון מקל וחומר גם לשופטי בית הדין, כאמור בסעיף 41 לכתב התשובה מטעם המדינה). בדומה לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, עניינה של התקנה דנן הוא להסדיר את אופן השימוש בכלי זה בבתי הדין לעבודה; הסדרה זו היא ישומית באופייה, ואינה עניין להסדר ראשוני.

מוקד הדיון אפוא בשאלת סבירותה של התקנה. "הלכה היא, כי בית-משפט לא יפסול חקיקת משנה אלא אם כן היא לוקה באי-סבירות. אשר לאופייה ולדרגתה של אי-הסבירות השתמשה הפסיקה במונחים, כגון אי-סבירות משמעותית, אי-סבירות מהותית, אי-סבירות היורדת לשורש העניין, אי-סבירות קיצונית וכיו"ב. בביטויים אלה יש כדי לבטא אי-סבירות חריגה הדרושה על-מנת להביאלפסלותה של תקנה" (בג"ץ 5580/98 סופר נ' שר העבודה והרווחה, פ"ד נד(4) 319, 325 (2000)).הנדון דידן רחוק מלבוא בגדרם של מצבים אלו. אכן, התקנה משנה את ברירת המחדל ביחס להטלת ערובה על תובעים שאינם תושבי ישראל, ובמובן זה – כפי שמודה גם המדינה – טומנת בחובה פגיעה מסוימת בזכות הגישה לערכאות. אלא שפגיעה זו הריהי מידתית וסבירה: ראשית, התקנה אינה חוסמת את דרכם של תובעים שאינם תושבי ישראל מלהגיש את תביעתם מלכתחילה; הטלת ערובה אינה נעשית באופן מוּכְני (אוטומטי), אלא רק לאחר שהנתבע הגיש בקשה מתאימה.שנית, גם לאחר הגשת הבקשה נתון לבית המשפט שיקול דעת רחב, ובידו לפטור תובע מהפקדת ערובה באחד משלושה מצבים: אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו; אם הראה התובע כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם תידחה התביעה; או אם ראה בית הדין לעשות כן 'מטעמים מיוחדים שירשמו'. שלישית, החלטת בית הדין האזורי להורות על הפקדת ערובה איננה סופית, והיא ניתנת להשגה לפני בית הדין הארצי לעבודה.

אופן ישומה של התקנה בפועל, מאז נכנסה לתוקף בחודש ספטמבר 2016, תומך אף הוא במסקנה כי אין עילה להתערבות שיפוטית בענייננו. כאמור, במסגרת הדיון בעתירה נתבקשו הצדדים להציג נתונים אמפיריים בדבר השינוי שיצרה התקנה בפועל, תוך השוואה בין התקופה שקדמה לכניסת התקנה לתוקף לבין זו שלאחריה. אין מחלוקת בין הצדדים על כך שהתקנה הובילה לעלייה בשיעור המקרים שבהם תובעים שאינם תושבי ישראל חויבו בהפקדת ערובה. יחד עם זאת, יש מחלוקת בין הצדדים באשר להיקפה של עלייה זו – בעוד העותרות גורסות כי מדובר בעלייה משמעותית, טוענת המדינה כי מדובר בעלייה מתונה בלבד. העלייה בשיעור המקרים שבהם חויבו תובעים בהפקדת ערובה מובנת ואף מתבקשת, שהרי זו היתה המטרה של התקנת התקנה מלכתחילה. אשר לשיעור העלייה, הרי שאף אם היא משמעותית, כטענת העותרות, אין בכך כדי ללמד על כי התקנה איננה מידתית. סוף סוף, המוקד הוא בשאלת שיקול הדעת הנתון לבית הדין בהפעלת סמכותו. כפי טענת המדינה – טענה שגובתה במספר דוגמאות – הניסיון שהצטבר מאז כניסת התקנה לתוקף מלמד כי התקנה אינה פוגעת בעצמאותם של בתי הדין לעבודה, אשר דוחים בקשות להטלת ערובה בנסיבות המצדיקות זאת, תוך שימוש בכלים שמעניקה לשם כך התקנה. אין יסוד אפוא לחשש מפני 'נעילת דלתות' לפני תובעים לגיטימיים; הניסיון בשטח מלמד, כי התקנה מאפשרת לבתי הדין מרחב תמרון להפעיל את סמכותם בהתאם לנסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה; לא רק להלכה – אלא גם למעשה.

יש לדחות גם את טענת העותרות בדבר פגיעה בלתי-מידתית בזכות לשוויון. ההבחנה בין תובעים שהם תושבי ישראל לבין תובעים שאינם תושבי ישראל לעניין הטלת ערובה, לא זו בלבד שהיא מתחייבת מן השכל הישר, היא מושרשת ומקובלת מזה שנים רבות בפסיקתם של בתי המשפט האזרחיים ובתי הדין לעבודה: "במסגרת המקרים אשר נקבעו בפסיקה להטלת חיוב להפקדת ערובה, מקובל כי בית המשפט ישתמש בסמכותו האמורה כאשר מתגורר התובע מחוץ לתחום השיפוט, ואין בידיו להצביע על נכסים הנמצאים בארץ, באופן אשר יקשה על הנתבע לגבות את הוצאותיו, אם ייפסקו לטובתו" (רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איברהים, פסקה 5 (30.5.2004)). שוֹנוּת זו בין תושבי ישראל לבין תושבי חוץ רלבנטית מאד לעניין הטלת ערובה. ההבחנה בהקשר זה סבירה אפוא, לבטח כאשר נתון לבית הדין מרחב שיקול דעת לפעול כחכמתו בהתאם לנסיבות העניין שלפניו, כאמור.    

לטענת העותרות, המדינה לא הצביעה על נתונים אמפיריים המלמדים על תופעה של הגשת 'תביעות סרק' בבתי הדין לעבודה על-ידי תובעים שאינם תושבי ישראל; ממילא לא היתה לשיטתן הצדקה להתקנת התקנה מלכתחילה, ולפגיעה הנגרמת בעטייה. לטענת העותרות, הורתה ולידתה של התקנה בשיקולים זרים, פוליטיים, על רקע טענות שהשמיעו לפני שרת המשפטים "מעסיקים ספציפיים מאוד, בענף ספציפי וממגזר ממוקד ומצומצם" (סעיף 16 לעיקרי הטיעון מטעם העותרות). בהתאם לקביעותיו של בית המשפט בעניין קוונטינסקי, העדר תשתית עובדתית ראויה ומבוססת, בשים לב לפגיעתה של התקנה בזכויות חוקתיות, מחייב את ביטולה.

הנדון אינו דומה לראיה. בעניין קוונטינסקי נאמר כי תשתית עובדתית שצורפה להצעת חוק עשויה לשמש אינדיקציה – אחת מני רבות – להגשמת 'עקרון ההשתתפות' של חברי הכנסת בהליך החקיקה (שם, פסקה 80). לא נאמר שם כי העדר תשתית עובדתית מצדיק ביטולו של דבר חקיקה. יתרה מזאת, גבי דידי, ספק רב אם היה צורך להתחקות אחר התשתית העובדתית שהובילה להתקנת התקנה. לאחר שבאה התקנה לאוויר העולם, המוקד הוא בשאלת סבירותה. משנמצאה התקנה סבירה ומידתית, כבנדון דידן, שוב אינני רואה מקום להרהר אחר הנתונים העובדתיים שברקע להתקנתה. על כל פנים, בנסיבות העניין, די בתשתית העובדתית שהונחה על שולחנה של שרת המשפטים. כך לנוכח הקושי האינהרנטי להצביע על 'תביעות סרק', אשר מסתיימות בדרך כלל, משיקולי עלות-תועלת, בפשרה; כך לנוכח מרחב שיקול הדעת המוענק לבית הדין בגדרי התקנה, אשר נדרש לבחון למעשה את התשתית העובדתית בכל מקרה לגופו; כך לנוכח העובדה שההבחנה בין תובעים שהם תושבי ישראל לבין תובעים שאינם תושבי ישראל לעניין הטלת ערובה, מושרשת ומקובלת בפסיקה זה מכבר.

לבסוף, אין לקבל את הטענה שלפיה נפל פגם בהליך התקנת התקנה מחמת אי-התייעצות עם גורמים רלבנטיים. התייעצות עם שר הכלכלה והתעשייה נתקיימה, כנדרש בחוק. התייעצות עם גופים רלבנטיים נוספים הריהי, ככלל, 'ראויה ומבורכת', כפי שטענה גם המדינה, אולם אין בהעדרה משום פגם בהליך התקנת התקנה.

על יסוד האמור, הוחלט לדחות את העתירה, ולבטל את הצו על-תנאי שניתן ביום 3.1.2018.

העותרות תישאנה בהוצאות המשיבים בסך של 10,000 ₪.  

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.


 

יום שישי, 14 בדצמבר 2018

עד המדינה ארכי פושע, עבירות שביצע בארה"ב הובילו לגיוסו כסוכן FBI

עד המדינה ארכי פושע, עבירות שביצע בארה"ב הובילו לגיוסו כסוכן FBI
בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בערר שהוגש בפניו.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – על המיליון הראשון – ישראל היום!
עו"ד נועם קוריס – מפעיל אתר אינטרנט ? ערוץ 7
עו"ד נועם קוריס – גוגל מפלה ישראלים- ערוץ 7
עו"ד נועם קוריס – כותב ב - cafe.themarker.com

בית המשפט העליון דן בימים אלו בערר לפי סעיף 74(ה) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ), על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת מ' ברק נבו) מיום 12.11.2018.


העורר הוא אזרח ישראלי שמתגורר בהונגריה. על פי כתב האישום שהוגש נגדו, במהלך שנת 2015, בהיותו בישראל, יצר העורר קשר עם אדם המכונה "גרייגוס". נספר לקורא כי אותו גרייגוס פעל באותו זמן כסוכן מטעם רשויות האכיפה של ארה"ב, ופעילותו בארץ נעשתה בשיתוף פעולה עם הרשויות בישראל. גרייגוס העביר לעורר פרטים של חשבונות בנק פיקטיביים ברחבי אירופה, וחשבונות אלו שימשו לביצוע פעולות הונאה של חברות אירופאיות. ההונאה בוצעה על ידי קבוצת אנשים שזהותם אינה ידועה, אשר הציגו מצג שווא בפני החברות וגרמו להן להעביר כספים לחשבונות הבנק הפיקטיביים. כך, בחודש מאי 2015 פנו מבצעי ההונאה לחברה הצרפתית 2CJL באמצעות כתובת דוא"ל פיקטיבית, וגרמו לה להעביר 238,000 יורו לחשבון בנק של חברה פיקטיבית,  שסופק לעורר על-ידי גרייגוס מבעוד מועד. בחודש יוני 2015 פנו מבצעי ההונאה לחברה גרמנית בשם MOUSER ELECTRONICS וגרמו לה להעביר 480,000 יורו לחשבון בנק של חברה פיקטיבית, שגם את פרטיו גרייגוס סיפק לעורר מראש. בשני המקרים, רשויות החקירה בארה"ב התערבו ומנעו את העברת הכספים למבצעי ההונאה. בגין מעורבותו של העורר במעשי ההונאה יוחסו לו עבירות של סיוע לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות והלבנת הון.

כאמור, פעילותו של גרייגוס בישראל ומגעיו עם העורר נעשו בהיותו סוכן של רשויות האכיפה בארה"ב. לאחר הגשת כתב האישום נגד העורר, חתם גרייגוס על הסכם וזכה למעמד של עד מדינה בישראל, כדי למנוע את העמדתו לדין בארץ.

גרייגוס שוהה כיום בארה"ב, וצפוי להעיד במשפטו של העורר בסוף החודש הנוכחי. מלכתחילה הוא היה אמור להגיע לישראל, אך בהמשך נעתר בית המשפט לבקשת המדינה והורה כי עדותו תישמע באמצעות video conference, משום שרשויות החוק בהונגריה הוציאו נגדו צו מעצר בינלאומי. בשלב זה ביקש העורר לקבל לעיונו את צו המעצר הבינלאומי וחומרי חקירה נלווים. הבקשה נדונה, באופן חריג, בפני המותב בפניו מתנהל התיק העיקרי, שדחה את הבקשה וקבע כי "בידי המדינה אין חומרים נוספים [...] איני רואה לנכון לשלוח את המאשימה לחפש חומרים נוספים שההגנה סבורה שנמצאים בהונגריה. ידוע, גם בתיק זה, כי עד המדינה הוא בעל עבר פלילי".

בערר נטען כי גרייגוס הוא העד היחיד (מלבד אנשי רשויות החוק) שקושר את העורר לביצוע העבירות, וכי לעברו הפלילי בארה"ב ובהונגריה יש חשיבות לצורך הערכת מהימנותו ובירור האינטרס שלו במסירת העדות. בין היתר נטען כי עבירות שביצע גרייגוס בארה"ב הובילו לגיוסו כסוכן FBI, וכי בהונגריה הוא נחשד בביצוע עבירות הונאה בהיקף עצום של מיליארדי יורו. על פי הטענה, גרייגוס הוא ארכי-פושע, נוכל מקצועי, ולחשיפת הרקע האישי שלו יש חשיבות להליך המתנהל נגד העורר. במהלך הדיון בעליון הציג בא-כוחו של העורר כתבות מתורגמות באופן לא מקצועי מהעיתונות ההונגרית, המדווחות לכאורה על חשדות נגד גרייגוס לביצוע עבירות בהיקף כספי עצום.
          
המדינה התנגדה לבקשה מהטעמים להלן, וכן הבהירה כי ממשלת הונגריה פרסמה בקשה למעצרו של גרייגוס ("הודעה אדומה"), להבדיל מצו מעצר בינלאומי.

בית המשפט העליון קבע שדין הבקשה להידחות.

"[...] גם חומר שאינו נמצא פיזית בתיק החקירה, אך נמצא בשליטתן ובהישג ידן של רשויות אכיפת החוק, או שצריך להימצא בידי התביעה או הרשות החוקרת יכול וייחשב כ'חומר חקירה' [...] אי-הימצאות החומר בידי רשויות התביעה והחקירה, מהווה אינדיקציה לכך שעל פני הדברים אין מדובר ב'חומר חקירה'" (ההדגשה במקור).

יישום ההלכות המקובלות בנסיבות המקרה דנא – מוביל לדחיית הערר. עסקינן במידע שלא זו בלבד שאינו נמצא בידי רשויות החקירה, אלא לא נמצא בתחום שליטתן ואף לא במדינת ישראל. העורר מבקש להמציא לידיו חומר חקירה ממדינה זרה, שאינו מתייחס למידע הנוגע לביצוע העבירות המיוחסות לעורר, אלא למידע אודות הליך פלילי נגד עד המדינה. הלכה למעשה, העורר אינו מבקש להיחשף למידע קונקרטי שעשוי להיות בעל ערך לבירור עובדות כתב האישום, אלא להליכים נפרדים המתנהלים בהונגריה, אם בכלל, נגד עד המדינה גרייגוס, באופן שלשיטתו עשוי לכאורה להשליך על הערכת מהימנותו ועל המניעים למסירת עדותו. אמנם פרטי ההסכם שנחתם עם עד מדינה, ובמקרים מסויימים גם נתונים על עברו הפלילי, עשויים להיחשב "חומר חקירה", אך אין להרחיב את ההגדרה יתר על המידה. כפי שנאמר בבש"פ 3099/08 אברהמי נ' מדינת ישראל, בפסקה 9 (23.2.2009): "חומר הנוגע לתקיפת מהימנותו של עד מרכזי עשוי להיות חלק מחומר החקירה, אולם לא תמיד כך. ככל שהחומר המבוקש מרוחק מן העניין המתברר בפני בית המשפט, כך קטנה הרלבנטיות שלו, לעיתים עד כדי הוצאתו ממסגרת המושג: 'חומר חקירה'" (ראו גם: בג"ץ 233/85 אל הוזייל נ' משטרת ישראל, פ"ד לט(4) 124, 130-129 (1985) (להלן: עניין אל הוזייל); בש"פ 2602/96 זינגר נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 231, 232 (1996); בש"פ 5425/01אל חאק נ' מדינת ישראל‏, פ"ד נה(5) 426, 430 (2001)).

ודוק: נכון להניח, כי מידע על עברו הפלילי של עד מדינה ועל מעלליו, הוא רלוונטי, כאחד הפרמטרים המובאים בפני בית המשפט לצורך הערכת מהימנותו. אלא שבמקרה הנוכחי, העובדות המרכזיות בעניין הרקע לפעילותו של גרייגוס כבר ידועות: גרייגוס אינו עד מזדמן אלא עבריין שהופעל כסוכן בידי רשויות האכיפה בארה"ב ובישראל, והסכם עד המדינה כבר נחשף לעיני ההגנה. "ביחס לעד מדינה מודע בית המשפט מראש לעובדה, שמעיד לפניו עבריין, בו בזמן שאין לו בדרך כלל חשד כזה, כאשר המדובר בעד רגיל" (עניין אל הוזייל, בעמ' 130); וגם בענייננו בית משפט קמא כבר עמד על כך שעד המדינה אינו טלית שכולה תכלת. על רקע זה, השאלה אם גרייגוס ביצע עבירות הונאה נוספות בהונגריה, ואפילו בהיקף נרחב, אינה רלוונטית בעוצמה כזו, שיש להורות לרשויות התביעה בישראל לפנות לממשלת הונגריה בבקשה לקבל מידע. כמו כן, נזכיר כי שוררת עמימות סביב פרטי החקירה בהונגריה. ראשית, לא הוצג מקור מוסמך שמסביר מהם החשדות נגד גרייגוס. שנית, לא ברור באיזה שלב נמצא ההליך (האם בשלבי חקירה גרידא?  האם הועמד לדין? האם הורשע?). ככל שמדובר בחקירה שטרם הסתיימה, פוחתת הנטייה לחשוף את החומר לעיני העורר (בש"פ 4681/18 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 3 והאסמכתאות שם (21.6.2018)). על כל פנים, אם בא-כוח העורר סבור כי יש רלוונטיות לעבירות שבוצעו בהונגריה, הרי שבמסגרת החקירה הנגדית הוא יכול לעמת את גרייגוס עם המידע על קיומם של הליכים נגדו גם בהונגריה.

ודוק: בית המשפט לא שלל אפריורית כי ייתכנו מקרים שבהם תוכר זכותו של הנאשם לקבל לעיונו חומר המצוי בידי רשויות חקירה במדינה אחרת, אך בקשתו של העורר במקרה הנוכחי אינה קרובה לכך (השוו לבש"פ 716/17 מלול נ' מדינת ישראל (20.2.2017), שם נזקק הנאשם לחומרי חקירה מארה"ב לצורך הוכחת טענתו כי הוא כבר הועמד לדין בגין אותן עבירות בהן הוא נאשם בישראל).

נוכח האמור, בית המשפט לא הורה למדינה להשיג חומר נוסף שיועבר לעיון ההגנה, ולפיכך הערר נדחה.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

יום רביעי, 12 בדצמבר 2018

העלים מס ביותר מ 4 מיליון ₪ וישב 24 חודשים במאסר


העלים מס ביותר מ 4 מיליון ₪ וישב 24 חודשים במאסר
בית המשפט העליון דחה בימים אלו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' סג"נ א' הלמן וכב' השופטים י' שיטרית וס' דבור) בע"פ 39688-01-18 ובעפ"ג 38923-02-18 מיום 17.9.2018 בגדרו נדחה ערעור המבקשים על הכרעת הדין וגזר הדין של בית משפט השלום בנצרת (כב' השופט ג' אזולאי) בת"פ 22481-07-09 מהימים 19.3.2017 ו-7.1.2018, בהתאמה, והתקבל חלקית ערעור המשיבה על גזר הדין.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – על המיליון הראשון – ישראל היום!
עו"ד נועם קוריס – מפעיל אתר אינטרנט ? ערוץ 7
עו"ד נועם קוריס – גוגל מפלה ישראלים- ערוץ 7
עו"ד נועם קוריס – כותב ב - cafe.themarker.com

ביום 23.3.2009 הוגש נגד המבקשים לבית משפט השלום בנצרת כתב אישום המחזיק שני אישומים המייחס להם עבירות של ניכוי מס תשומות בלי שיש להם לגביו מסמך כאמור בסעיף 38 לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו 1975 (להלן: החוק), עבירה לפי סעיף 117(ב)(5) לחוק (36 עבירות) ולפי סעיף 119 לחוק (ביחס למבקש 2 בלבד (להלן: המבקש)); וכן כי סירבו או נמנעו למסור פנקס אותו חייבים למסרו, לאחר שנדרשו לעשות כן, עבירה לפי סעיף 117(א)(1) לחוק. בתקופה הרלוונטית, הייתה המבקשת 1 (להלן: החברה) חברה הרשומה כ"עסק מורשה" והמבקש היה בעל מניות ומנהל פעיל בחברה. בין השנים 2007-2004 הגישו המבקשים 36 דוחות תקופתיים במסגרתם ניכו תשומות ללא תיעוד כדין בסכום של 4,031,856 ש"ח. כמו כן, במהלך חקירות החברה, נדרש המבקש להמציא את פנקסי החשבונות של החברה ולא עשה כן.

לאחר ניהול הליך הוכחות בבית משפט השלום, הורשעו המבקשים בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום. במסגרת הכרעת הדין עמד בית המשפט על כך שחרף פניות חוזרות ונשנות מטעם החוקר במחלקת החקירות של אגף המכס והמע"מ, המבקש לא התייצב לחקירה ברשויות המע"מ ולא העביר אליו כל חומר חשבונאי הנוגע לפעילות המבקשים בתקופה הרלוונטית. בית המשפט דחה את עדות המבקש, במהלכה טען כי אי העברת החומר החשבונאי נבעה משריפה במשרדי החברה בבית רימון וקבע כי מהראיות עולה כי הנהלת החשבונות של החברה נעשתה במשרד בנצרת ושם נמצא החומר החשבונאי. בית המשפט קבע כי עדות המבקש הייתה רצופה סתירות ושקרים ועמדה בסתירה לראיות אחרות.

בית המשפט דחה את טענות המבקשים למחדלי חקירה ולאכיפה סלקטיבית וקבע כי גם בהנחה שהתשתית הראייתית שהונחה היו בה ליקויים, אלה אינם יורדים לשורש ההרשעה; טענת האכיפה הבררנית נדחתה, בין היתר, משזו לא בוססה על תשתית עובדתית רלוונטית; כך גם נדחתה עתירה המבקשים להגנה מן הצדק תוך ציון כי הטענה לפיה המבקש לא הוזהר כדין, עובדתית, אין לה על מה לסמוך.

בתסקיר ובתסקיר משלים מטעם שירות המבחן בעניינו של המבקש צוין כי הסיכון להישנות עבירות כלכליות הוא נמוך ולמבקש נזקקות טיפולית. משכך, הומלץ לא למצות את הדין עמו, אלא להטיל עליו ענישה הרתעתית לתקופה קצרה לצד ענישה מותנית וקנס.

בגזר הדין עמד בית המשפט על חומרת מעשי המבקשים ועל הקלות הרבה שבה ניתן לבצע עבירות כגון דא. משכך, קיים אינטרס ציבורי למיגור העבירות בדרך של ענישה מכבידה. בחינת מדיניות הענישה העלתה כי במקרים דומים הוטלו עונשי מאסר בפועל ממושכים לצד קנסות כבדים. לחומרא שקל בית המשפט את טיב העבירות; שיטתיות ביצוען; התקופה הממושכת בה נעברו; עברו הפלילי של המבקש; והעובדה שהמבקש טרם הסיר את המחדל. לקולא נלקחו בחשבון נסיבותיו האישיות הלא פשוטות ונזקקותו הטיפולית, והכרת המבקש במעורבותו בעבירות ולקיחת האחריות מצידו.

לבסוף, גזר בית משפט השלום על המבקש את העונשים הבאים: 24 חודשי מאסר בפועל; מאסר על תנאי של 12 חודשים לבל יעבור אחת העבירות בהן הורשע; וקנס בסך 50,000 ש"ח או 8 חודשי מאסר תחתיו. על החברה הוטל קנס בסך 5,000 ש"ח עקב היותה בלתי פעילה.

ערעור המשיבה לבית המשפט המחוזי בנצרת על קולת העונש התקבל בחלקו וערעור המבקשים על הכרעת הדין ועל גזר הדין נדחה על שני חלקיו.

ביחס לערעור על הכרעת הדין ציין בית המשפט המחוזי כי עסקינן בהכרעת דין מנומקת היטב שהתייחסה לשלל טענות הצדדים, עליהם חזרו המבקשים בערעורם, ולא מצא להתערב בממצאי המהימנות והעובדה אותם קבע בית משפט השלום. צוין כי בצדק קבע בית משפט השלום, בהתבסס על ראיות ומסמכים, עדויות עדי התביעה וסתירות ושקרים של עדי ההגנה, כי החומר החשבונאי כלל לא היה במקום בו פרצה השריפה, ואין חולק כי לא נענו דרישות חוזרות ונשנות מטעם רשויות מע"מ מהמבקש להגיע לחקירה ולהציג חומר חשבונאי. עוד נקבע כי המבקש לא עמד בנטל הראיה, לאחר שהוכח כי ניכה מס תשומות מבלי שיש בידו מסמך כאמור בסעיף 38 לחוק. כן נדחתה טענתו כי המשיבה לא עשתה די לצורך השגת חומר חשבונאי רלוונטי, ונקבע כי מדובר בטענה מקוממת לאור עמדתו של המבקש שטען כי אין לקבל מסמכים וחומר שהופק על-ידי החוקר בהיותו בלתי קביל. בית המשפט דחה את טענת המבקש ל"נזק ראייתי" שנגרם לו בכך שמפאת חלוף הזמן הוא מתקשה לשחזר חומר חשבונאי. זאת, מכיוון שעוד בשנת 2008 נדרש פעמים רבות לשחזר את החומרים ולא עשה כן. אף צוין כי התמשכות ההליכים בתיק ברובה רובצת לפתחו של המבקש על רקע מספר חילופי ייצוג.

בית המשפט דחה גם את טענת המבקש למחדלי חקירה בקבעו כי רשויות מע"מ פעלו בכל דרך כדי להגיע לחקר האמת, ואולם המבקש הוא שסירב לשתף עמם פעולה. טענת המבקש להגנה מן הצדק מפאת העובדה שלא הוגשו כתבי אישום נגד רואה החשבון של החברה או נגד אחיו של המבקש נדחתה גם היא משהמבקש, בתור מנהל החברה, הוא שהיה אמון על ניהולה התקין, ומשלא הוכח כי החלטת רשויות האכיפה להגיש נגדו כתב אישום הייתה מונעת מטעמים בלתי ראויים. עוד נדחתה טענתו כי החוקר לא יידעו בדבר זכות ההיוועצות שלו, משעולה מהודעותיו שהוגשו על-ידי המשיבה כי הוזהר כדין.
          
לאחר סקירת מדיניות הענישה הנוהגת, דחה בית המשפט המחוזי את ערעור המבקשים על חומרת העונש תוך שקבע כי בגזירת העונש התחשב בית משפט השלום, בין היתר, בהמלצת שירות המבחן; בחלוף הזמן; ובנסיבותיו האישיות של המבקש, לרבות נזקקותו הטיפולית, וצדק משלא מצא לחרוג ממתחם העונש מקום שהמבקש אינו מודה באשמה וטרם הסיר את המחדל.

בית המשפט המחוזי קבע כי גם אם המתחם שנקבע לעונש המאסר נוטה לקולא, הדבר לא מצדיק את התערבות ערכאת הערעור, וקיבל את ערעור המשיבה באשר לגובה הקנס בלבד. נקבע מתחם לקנס שנע בין 100,000 ש"ח ל-400,000 ש"ח, חלף המתחם שנקבע בבית משפט השלום שנע בין 30,000 ש"ח ל-150,000 ש"ח. בקביעת המתחם התחשב בית המשפט בתכנון המוקדם שקדם לעבירות והשיטתיות שלהן; במשך הזמן בו בוצעו; ובנזק הכבד לקופה הציבורית בסך כ-4 מיליון ש"ח. אף צוין כי ייתכן שגובה הנזק היה מצדיק קביעת רף תחתון גבוה יותר. בהתחשב במצבו הכלכלי של המבקש ומכיוון שאין זו דרכה של ערכאת הערעור למצות את הדין עם המערער, סכום הקנס מוקם בתחתית המתחם והועמד על סך של 100,000 ש"ח או 10 חודשי מאסר תחתיו, כאשר יתר רכיבי גזר הדין יעמדו בעינם.

לאחר קיום דיון במעמד הצדדים, ביום 2.10.2018 הורתה השופטת י' וילנר על דחיית מועד התייצבותו של המבקש לעונש מאסרו עד ליום 11.11.2018, וזאת בהסכמת המשיבה.

המבקשים חוזרים על טענותיהם בהודעת הערעור שהוגשה לבית המשפט המחוזי ועותרים לקבלת רשות ערעור הן ביחס להכרעת הדין והן ביחס לגזר הדין. בנוסף לטענות אלו, מונים המבקשים שורה של שאלות משפטיות בעלות חשיבות ציבורית אשר לדידם מתעוררות במקרה דכאן, בין היתר, בעניין מחדלי החקירה; שאלת קבילות החומר שהופק על-ידי החוקר; נזק ראייתי שנגרם להם; אי אזהרתו של המבקש טרם חקירתו; עיוות הדין שנגרם בהתמשכות ההליכים; והתעלמות הערכאות קמא מחוסר יכולתו של המבקש להסיר את המחדל מפאת מצבו הכלכלי. משכך, עותרים המבקשים לזיכויים מהעבירות המיוחסות להם, ולחלופין, להקלה בעונשים שנגזרו כך שעונש המאסר יומר בענישה צופה פני עתיד.

בתגובתה לבקשה טוענת המשיבה כי הבקשה אינה מגלה עילה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי. חרף האצטלה העקרונית אותה מנסים המבקשים לעטות לבקשה, למעשה, למבקשים טענות ערעוריות במהותן שהועלו ונדחו על-ידי הערכאות קמא. בעניין טענת ההגנה מן הצדק נטען כי לא הייתה כל אכיפה בררנית, וכתב האישום הוגש נגד הגורם הדומיננטי שפעל בחברה, המבקש, שאליו זרמו הכספים מושא העבירות. בעניין חומרת העונש, צוין כי המבקשים כלל לא טרחו להציג פסיקה שתומכת בעמדתם וכי בכל אופן ציין בית המשפט המחוזי כי המתחם שנקבע לעונש המאסר, בפועל, נוטה לקולא. טענותיהם לעניין העונש גם הן זכו למענה מפורט בפסק הדין של בית המשפט המחוזי וממילא אינן מצדיקות רשות ערעור בגלגול שלישי.
  
לאחר עיון בבקשה על נספחיה ובתגובת המשיבה הגיע בית המשפט העליון לכלל מסקנה כי דינה להידחות. הלכה היא כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן במקרים חריגים בלבד המעלים שאלה בעלת חשיבות כללית מבחינה משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים (ר"ע 103/82חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה), פ"ד לו(3) 123 (1982); רע"פ 4515/07 אבו שנב נ' מדינת ישראל (17.10.2007)) או במקרים בהם מתעורר חשש לאי-צדק מהותי או לעיוות דין (רע"פ6487/12 דביר נ' מדינת ישראל (15.7.2013)). חרף ניסיון המבקשים ליצוק לבקשתם אצטלה עקרונית, זו לא מעלה כל שאלה משפטית ונוגעת כולה לעניינם הפרטי, ולא מתעורר כל חשש לאי-צדק. די באלו על מנת לדחות את הבקשה.

יודגש כי מרבית הבקשה הועתקה מהודעת הערעור שהוגשה לבית המשפט המחוזי. בית משפט זה כבר עמד על כך שהעתקת עיקרי הטיעונים מכתב הערעור מעידה כי מטרת הבקשה אינה אלא ניסיון ל"מקצה שיפורים", ומטרה מעין זו אינה מצדיקה, ככלל, היעתרות לבקשת רשות הערעור (רע"פ 1402/15 טלי נ' מדינת ישראל, בפסקה 7 (4.3.2015)). טענותיהם של המבקשים הן טענות "ערעוריות" מובהקות, הממוקדות ברובן המכריע בממצאי עובדה ומהימנות, אשר נדחו על-ידי הערכאות קמא בצורה מנומקת ומפורטת תוך התייחסות לכלל טענותיהם. בהקשר זה יצוין כי, כידוע, התערבות ערכאת ערעור בקביעות עובדה ומהימנות היא מצומצמת, לא כל שכן מקום שעסקינן בבקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי", כבענייננו (ראו, למשל, רע"פ8781/16 ‏הלפרין נ' מדינת ישראל, בפסקה 11 (‏16.4.2018)). לא נמצא כי נפל בפסק הדין קמא כל פגם המצדיק התערבות, גם לגופו של עניין.

יתרה מזאת, מקום שעסקינן בטענות המופנות כלפי חומרת העונש בערעור ב"גלגול שלישי", על המבקש להצביע על סטייה קיצונית ממדיניות הענישה המקובלת במקרים דומים (ראו, מבין רבים, רע"פ 2627/18 ביטון נ' מדינת ישראל, בפסקה 9 (‏5.7.2018)). לא רק שטענת המבקשים בנוגע לסטייה ממדיניות הענישה נטענה בעלמא ולא גובתה בכל פסיקה, לאחר בחינה מפורטת של מדיניות הענישה (פסקה 121 לפסק הדין), לא שלל בית המשפט המחוזי כי המתחם שנקבע לעונש המאסר נוטה לקולא. טענות המבקש באשר לנסיבותיו האישיות זכו להתייחסות מפורטת של בית משפט קמא ונלקחו בחשבון בעת בחינת העונש שנגזר עליו, ולא נמצאה כל עילה להתערב בקביעתו.
  
עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.